תביעת ביטוח וליקויי בניה 

אריאלה לביא עובדת כאדריכלית עצמאית.

לביא תכננה בניין עם חמש יחידות דיור ברמת השרון.

לאחר השלמת הבנייה, התברר לאחד הדיירים כי החנייה שקיבל, קטנה עליו.

הדייר תבע את לביא ואת הקבלן המבצע. מומחה שמינה בית המשפט קבע, כי החנייה אכן אינה מתאימה במידותיה לחנייה תקנית. לא ניתן להחנות בה רכב משפחתי רגיל.

בית המשפט קבע כי לביא ידעה על מידותיה הבעייתיות של החנייה ועל "המלצות משרד התחבורה, אך בחרה להתעלם מהן ולא לפעול על פיהן".

לכן חייב את לביא ואת הקבלן, לפצות את הדייר בסכום של 15,000 דולר.

לביא הייתה מבוטחת בחברת הביטוח מגדל בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית.

מגדל דחתה את הכיסוי הביטוחי ומחלוקת בין השניים הגיעה אל בית משפט השלום בתל אביב.

פוליסת האחריות המקצועית של מגדל, מסבירה השופטת בלהה טולקובסקי, היא מסוג claim made basis. היא חלה כאשר מתקיימים שני תנאים. הראשון הוא שהתביעה תוגש בתוך תקופת הביטוח. במקרה זה אין מחלוקת כי תביעת הדייר הוגשה נגד לביא במהלך תקופת הביטוח.

התנאי השני הוא שמדובר בנזק הנובע ממעשה או מחדל שארע לאחר מועד מסוים שמוגדר בפוליסה כמועד הקובע.

במקרה זה, כך טענה מגדל, שלושה חודשים לפני המועד הקובע, נחתם הסכם שיתוף בין בעלי יחידות הדיור בבניין, בו נאמר כי החנייה תואמת את הסקיצה שהוצגה לדייר. מכאן שהחנייה, על מידותיה הבעייתיות, תוכננה עוד לפני המועד הקובע.

השופטת טולקובסקי דוחה טענה זו. לביא ציינה בעדותה, כי אמרה לסוכן שאחת הסיבות לרכישת הפוליסה, היא הסכם תכנון הבניין ברמת השרון. הסוכן לא אמר לה כי הפוליסה אינה מכסה פעולות תכנון קודם למועד הקובע הנקוב בפוליסה. בנסיבות אלה, מנועה מגדל מלטעון טענה העומדת בניגוד למצג שהוצג ללביא, בעת עריכת הפוליסה, בניגוד לתכלית לשמה הוצאה הפוליסה ובניגוד לצפייתה הסבירה של המבוטחת.

יתרה מכך, הסקיצה שצורפה להסכם התכנון, הייתה בגדר תכנון רעיוני וראשוני. ניתן לראות במעשה התכנון כמושלם, רק עם קבלת היתר הבניה. רק בשלב זה, הפך התכנון הראשוני, לתכנית מחייבת. והרי היתר הבנייה התקבל כבר לאחר המועד הקובע.

השופטת דחתה גם את הטענה השנייה של מגדל, כי תכנון החנייה, על מידותיה הבעייתיות, היה מעשה מכוון השולל את זכותה של לביא לתגמולי ביטוח.

אכן, קובעת השופטת, לביא הייתה מודעת למידותיה הבעייתיות של החנייה. לביא גם ידעה על המלצות משרד התחבורה בדבר תכנון חניות. אולם לביא סברה כי המלצות משרד התחבורה, הינן בגדר המלצות לא מחייבות. מאחר ואין בתוכנית בניין ערים הרלבנטית, כל התייחסות אליהן. "מעדותה עולה כי סברה שתכנון הבניין, כפי שנעשה על ידה, לרבות מידותיה הבעייתיות של החנייה, הינו תכנון לגיטימי שאף אושר על ידי רשויות התכנון והבניה, בעצם הוצאת היתר הבניה".

השופטת מזכירה את פרשת רוזנצוויג, בה נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי מהנדס שהכין במודע תכנית קונסטרוקציה שחרגה מנתוני חוזק חומרים על פי דרישת התקן, תוך הסתמכות על "מקדם הביטחון" שבתקן, וזאת בכדי לחסוך בעלויות, זכאי לתגמולי ביטוח. פרשת רוזנצוויג הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת עכשיו באמת הכל בסדר.

בענייננו, מסבירה השופטת טולקובסקי, לביא סברה בתום לב כי תכנון חנייה שמידותיה קטנות מהנדרש, באופן שניתן יהא להשתמש בה וגם זאת בדוחק, לחניית מכונית קטנה בלבד, על מנת לנצל את אחוזי הבניה, לתכנון דירות גדולות יותר, הינו בגדר תכנון לגיטימי.

הפוליסה נועדה לבטח כנגד רשלנות מקצועית. בפרשת רוזנצוויג נקבע כי: "בניה שלא על פי תקן היא בוודאי רשלנות". בענייננו, כשמדובר בהמלצות משרד התחבורה שלא הוכח כי יש להן תוקף מחייב ולביא אף העידה כי מקובל היה, ברמת השרון, לנצל את השטח המותר לבניה, עד תומו גם על חשבון שטחי חנייה והדבר אושר על ידי רשויות התכנון, בעצם מתן היתר הבניה, על אחת כמה וכמה שמדובר ב"טעות" או ב"מעשה רשלנות" שנעשו על ידי לביא, בתום לב, במסגרת פעילותה המקצועית, כאמור בהגדרת "מקרה הביטוח" ולפיכך נכנסים הם לגדר הכיסוי הביטוחי.

בסופו של דיון, נקבע אם כן כי לביא זכאית לכיסוי הביטוחי וכי מגדל חייבת לשאת בכל הסכומים בהם חויבה לביא לשלם לדייר.